החלטה בתיק בש"פ 4891/10

          בפניי שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (מ"ת 36610-05-10, כבוד השופטת ט' יחימוביץ) מיום 28.6.2010 בה הוחלט על שחררו של העורר בבש"פ 4892/10 (להלן: העורר) לחלופת מעצר בית מלא.

          כנגד העורר ונאשם נוסף הוגש כתב  אישום המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499 (א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; עבירה מסחר והספקה לפי סעיפים 13 ו- 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים) ועבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים.

          לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, העורר והנאשם הנוסף קשרו קשר למכור לסוכן משטרתי 100 גרם של סם מסוג קוקאין תמורת 30,000 ש"ח, קדמה לכך הסכמה בין הסוכן לנאשם הנוסף כי הסוכן ימכור לו טרקטורון ויעשו "קומבינה". בהמשך לכך, ביום 7.1.2010 נפגשו הנאשם הנוסף והעורר עם הסוכן ובמקביל הגיע למקום רכב המצורפת לו עגלה ובה שני אנשים צעירים אשר זהותם אינה ידועה למשיבה בערר 4892/10 (להלן: המשיבה). אז הורה הנאשם הנוסף לעורר להעביר לסוכן חבילה בה היה 98.25 גרם קוקאין ובתמורה לכך קיבלו 16,000 ש"ח ואת הטרקטורון .

          בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (מ"ת 36610-05-10). ביום 8.6.2010 קבע בית המשפט כי קיימת ראייתית במידה מספקת ומשכך קמה עילת מעצר סטטוטורית בעניינו. לצורך בחינת חלופת מעצר הורה בית המשפט על הגשת תסקיר שירות מבחן בעניינו של העורר. לבית המשפט הוגש תסקיר שירות מבחן, במסגרתו התרשם שירות המבחן מהמפקחים כאנשים אחראיים  ורציניים המבינים את האחריות המוטלת על כתפיהם כמפקחים וכבעלי יכולת להציב גבולות. למרות זאת המליץ שלא לשחרר את העורר לכל חלופת מעצר לאור הקושי להעריך את מסוכנותו וחומרת המעשים המיוחסים לו. ביום 28.6.2010  קבע בית המשפט כי נוכח העובדה שלעורר אין עבר פלילי, חלקו בביצוע העבירות הוא משני, ובתקופה שלאחר ביצוע העבירה, בה היה משוחרר הוא לא ביצע עבירות נוספת יש בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו. על כן, הורה בית המשפט לשחרר את העורר למעצר בית מלא.

          מכאן הערערים שבפניי.

          במסגרת בש"פ 4892/10 טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי ישנן ראיות לכאורה הקושרות אתו למיוחס לו. העורר מעלה טענות בנוגע למהימנות הסוכן. עוד טוען העורר כי אף אם מקבלים את גרסת הסוכן, הרי שעולה ממנה כי חלקו של העורר מינורי וכל הקשר, התשלום והתיווך  נעשו עם הנאשם השני והוא רק פעל לפי הוראות הנאשם השני. עוד טוען העורר, כי על ביצוע העסקה תצפתו שני שוטרים אשר אינם טוענים כי היה נוכח בזמן ביצועה ואף לא זיהו אותו במסדר זיהוי. העורר אף טוען כי אין כל ראיה הקושרת אותו לרכב שנטען כי בו נסע יחד עם אדם נוסף. בנוסף טוען העורר כי אינו מתועד במצלמה שצילמה את העסקה וכי התמונה שצולמה הינה מטושטשת.

          מנגד, טוענת המשיבה כי כנגד העורר קיימת תשתית ראייתית לכאורית הנסמכת על עדות הסוכן, ישנו מסדר זיהוי ודאי ושתיקתו בחקירה מהווה חיזוק ראיות התביעה. בנוגע לסרט הצילום טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי קבע במפורש כי ניתן למצוא דמיון בין העורר לדמות המופיעה בסרט.

במסגרת בש"פ 4891/10 עוררת המשיבה על החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את העורר למעצר בית. ראשית, טוענת המשיבה כי אין בחלופה המוצעת  כדי להפיג את מסוכנותו של העורר. בנוסף, סבורה המשיבה כי אין מקום לשחרר לחלופה מאחר ומיוחס לעורר ביצוע עבירות של סחר בסמים, אשר הכלל לגביהן כי שחרור לחלופה יעשה רק בנסיבות חריגות, אשר אינן מתקיימות במקרה דנן, בייחוד כאשר תסקיר שירות המבחן נעדר המלצה לשחרור העורר לחלופה.

           לאחר שעיינתי בהודעות הערר, בהחלטות בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר בבש"פ 4891/10 להתקבל ואילו דין הערר בבש"פ 4892/10 להידחות.

           קיומן של ראיות לכאורה

בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אין הוא נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005)). בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת שיראל, פ"ד נא(3) 817 (1997)).

          במקרה דנן, קיימת עדותו של הסוכן הקושרת את העורר כשותף בביצוע עסקת הסמים, נוסף על כך קיים זיהוי חד משמעי של העורר במסדר זיהוי. כמו כן שתיקתו של העורר בחקירה מהווה חיזוק לראיות התביעה העומדת כנגדו. העורר טוען כי הסרט המתעד את ביצוע העסקה הינו מטושטש ולא ניתן לזהות את דמותו בודאות. לעניין זה צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי גם ללא קיומה של ראייה אובייקטיבית של סרט צילום, הרי שישנן די ראיות לכאורה לשלב זה של ההליך הקושרות את העורר לביצוע העבירות. כפי שמובא לעיל, בשלב זה של ההליך בית המשפט אינו אומד את משקלן האפשרי של הראיות, ועל כן טענות בדבר מהימנותו של הסוכן אין מקומן עתה אלא הן יבחנו במסגרת ההליך העיקרי. משכך, מצאתי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים המיוחסים לעורר בכתב האישום.

          חלופת מעצר

           בית המשפט המחוזי הורה לשחרר את העורר לחלופת מעצר בית מלא. סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו-1996, קובע את האיזון הראוי בין הזכות לחירות של נאשם שטרם הוכחה אשמתו, לבין הסכנה הנשקפת מצידו לכלל הציבור. סעיף זה מורה, כי גם עם קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו של נאשם, לא יורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים, אלא אם ראה כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. בדיקה זו, של קיום חלופת מעצר ראויה, נסמכת היא על אדניה היסודיים של חזקת החפות ושל הזכות לחירות ולהליך הוגן, אשר עוגנו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מנגד, עומדות הן זכויותיו של כלל הציבור לביטחון אישי, והן הרצון למנוע שיבוש הליכי משפט. בהתאם לכך, על בדיקת חלופת המעצר להיות קפדנית ומדוקדקת כדי להעריך בנסיבות המקרה את מסוכנותו של הנאשם, הן באשר לחשש לחזרה על מעשים דומים והן באשר לחשש לשיבוש הליכי משפט. לאחר מכן, יש לוודא, האם יכולה חלופת מעצר כלשהי לאיין מסוכנות זו. לבסוף, יבדוק בית המשפט את החלופה הפרטנית המוצעת, והאם עומדת היא במטרתה לאור הנסיבות (ראו, למשל, בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה (לא פורסם, 19.7.04); בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 523 (1997); בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 720 (1997);  בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 07.11.2004)).

           בעניינו, המעשים המיוחסים לעורר, סחר בסמים, מקימים חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1966,  על כן ככלל לא יורה בית המשפט על שחרור לחלופה בביצוע עבירות של סחר בסמים, אלא בהתקיימן של נסיבות חריגות (בש"פ 9595/09 קורס נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 7.12.2009); בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2005)). אומנם, לעורר אין עבר פלילי ולא מיוחסות לו עבירות סמים נוספות. אולם, נוכח חומרת העבירה והכמות הגדולה של הסם המסוכן שנסחרה במהלך העסקה, ולנוכח העדרה של המלצה משירות המבחן לשחרור לחלופה. איני מוצא את הנסיבות הללו ככאלו המצדיקות את שחרורו של העורר לחלופה.

           אי לכך, החלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.6.2010 מבוטלת. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

           ניתנה היום, י"ט בתמוז תש"ע (1.7.2010).